<h1>העיטור מאמר חמישי</h1>
<h2>דף מב.</h2>
גרסינן בשבועות בפרק שבועת הדיינים ההוא דאמר ליה לחבריה מהימנת לי כל אימת דאמרת לי לא פרענא אזל פרעיה באפי בי תרי אביי ורבא דאמרי תרוויהו הא הימניה מתקיף לה רב פפא נהי דהימניה טפי מנפשיה טפי מסהדי מי הימניה וקימא לן כרב פפא. ההוא דאמר ליה לחבריה מהימנת לי כבי תרי אזל ופרעיה באפי תלתא אמר רב פפא כתרי הימניה כתלתא לא הימניה מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע תרי כמאה ומאה כתרי. אבל אמר ליה כתלתא ואזל פרעיה באפי ארבעה כיון דנחת לדיעות נחת. ואיכא דקשיא ליה לימא תרי ותרי נינהו והויא לה עדות מוכחשת. ומסתברא דלא מבעיא היכא דאיכא שטר דליכא למימר מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני דהתם אשטרא סמכינן ואוקים שטרא אחזקיה אלא אפילו ליכא שטרא לא אמרינן אוקים ממונא בחזקת מריה ואדידיה סמכינן דהא הימניה כבי תרי, ומדהימניה כבי תרי לא מתכחש וסהדותא כוותיה פסקינן והני דאמרי פרעיה הוא דמתכחשי וכמאן דפסלינהו דמי. ודוקא דאסהידו דפרעיה ניהליה באפייהו, אבל אסהידו דאודי קמייהו דפרעיה מהימני וכן כתב רבינו אלפס בתשובה דכי מסהדו דפרעיה הוה ליה כהכחשה דתרוייהו בחדא מילתא קא מסהדי ומכחשי אהדדי אבל הודאה מילתא אחריתא היא ועליה דידיה קא מסהדי והוה ליה כהזמה ומכי אמרי דאודי גבייהו לא מצי למימר ליה לא אמרית להו מידי. ובתשובה לרבינו האי תנאה דחרם סתם והדרת הראש לא מהני בנאמנות ואין חבירו יכול לעכב חרם סתם ולומר לו הוציאני מן הכלל שלא האמינו לגזול ואם לא גזל אין עליו חרם וכי מחרים סתם לא לימא כל מאן דגזליה אלא כל מאן דאית ליה גזילה בידיה ולא מהדר ליה הכי והכי תיהוי. והוו יודעין שאין אנחנו ולא אבותינו רגילין ליתן רשות לכל מי שיבוא ויאמר כתבו לי פיתקא דלטותא ותנו לי רשות להחרים סתם בציבור. אלא כך אנו אומרים אם אתה תובע אדם ידוע הרי הדין ביניכם ואם לאו מסור אתה בביתך דין על גוזליך וקלל אותם כרצונך. אבל יתומים שבאו בטענה הן או אפוטרופיהן ואמרו אין אנו יודעים אצל מי יש למורישנו כלום כותבין להן פיתקא דלטותא. תשובה לרבינו קלונימוס שטר בנאמנות ואמר הלוה לא הלויתני יכול להחרים סתם כל מי שלא הלוהו ותובעו. לר' משולם בר' קלונימוס שטר שכתוב בו נאמנות בשני עדים כשרים ואשתכח דכפר ואמר לא קבילית עיסקא פלנית מינך ואסהידו סהדי דקביל בטלה ההיא נאמנות דאיתרע ליה. מאי טעמא דאמרינן כל ישראל בחזקת נאמנין קיימי והשתא הוחזק כפרן ומחייב שבועה. ושטר שיש בו נאמנות ועדי השטר אינן ומנהג המקום שסופרין כותבין נאמנות לשופרא דשטרא והלה טוען שלא ברשותו נכתב אם אין כתוב בו וקנינא מיניה על כל מאי דכתיב ומפרש לעיל אין סומכין על הנאמנות אבל אם כתוב בו וקנינא מיניה על כל מאי דכתיב ומפרש לעיל אינו יכול לבטלו לאחר שנתקיים בחותמיו שכל הבא לפסול את השטר עליו להביא ראיה כמו שפסקנו במאמר ראשון אבל אם העדים עצמם אומרים לפי שבשאר השטרות כן הוא כתבנו כך אף על פי שכתוב בו בכל מאי דכתיב ומפרש לעיל אין סומכין על הנאמנות דאין בזה משום כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד דאיכא למימר אשאר מילי דשטרא הוא דאמרי. כדאמרינן לעיל (מאמר זמן) יכולין לומר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו. אבל אם כתבו בפירוש וקנינא מיניה על הנאמנות ואחר כך אמרו לא אמר לנו או טעינו וכתבנוהו אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. והלכתא אין לו לסופר לכתוב נאמנות ושאר שופרא דשטרא אלא אם כן נמלכין בבעלים דלא אמרינן טעות סופר הוא אלא באחריות וכן אחריות במתנה אין כותבין אלא ברשות הבעלים ואם פירש בו אחריות כותבין כדגרסינן (ב"מ ק"ח:) ואי אית ביה אחריות אית ביה משום דינא דבר מצרא והיכא דלא כתיב לאו כל כמיניה למימר שטרא פריעא הוא מיהו אי אמר ליה אשתבע לי אמרינן ליה אשתבע ליה.
והיכא דכתב ביה מהימנת את וירתך בתרך עלאי ועל ירתאי בתראי כל אימת דאמרת לאו פריעא הוא ואתו יתמי למגבא ביה מיניה ואמר אנא פרענא לאבוכון ואפשר דהוא פקיד דפריעא הוא, צריכא עיונא אי משתבעי ליה שבועת היורשין או לא מי אמרינן כיון דאיהו הא מית ולא קאמר לא אפרענא הלכך האיך מהימן וכי הימנינהו לירתיה בתריה הני מילי היכא דטעין פרענא ליתמי אבל אי טעין פרענא לאבוכון לא מהימני או דילמא לא שנא. ומסתברא דיד בעל השטר על התחתונה ונאמנות בשבועת היורשין לא מהני אלא היכא דפטרינהו בפירוש משבועת היורשין. ושמעתי מנהג נרבונא דלא מהניא נאמנות ביתומין מן היתומין היכא דמית לוה בחיי מלוה ופטור ולא נתגלה לי טעמם. ובעי למכתב בין שמת לוה בחיי מלוה ובין שמת מלוה בחיי לוה יהא רשות למלוה וליורשיו לגבות הימנו ומן יורשיו בלא שום שבועה בעולם ואפילו שבועת היורשין ואפילו על ידי גלגול ואי לא כתב הכי אמרינן יד בעל השטר על התחתונה וכי כתב הכי מהני תנאה. ומאן דמפיק שטרא דאית ביה נאמנות ואין כתב ידם יוצא ממקום אחר כתבינן באות [ח' — חוב, מלוה בשטר] מאי דסבירא לן.
ובתשובה לרבינו אלפס מי שהוציא שטר חוב על חבירו בנאמנות וקבע לו זמן שיפרענו אף על פי שעבר הזמן עדיין הנאמנות קיים וכל אימת דנפיק שטרא מידיה מהימן בלא שבועה. ואסכימו רבוותא דשטר שיש בו נאמנות יכול אדם להשביע בעליו על ידי גלגול מדאמר (שבועות מ"ה.) חלקו השותפין אינו יכול להשביעו נתגלגלה לו שבועה ממקום אחר וכו'. ונהגו לכתוב בנאמנות ואפילו על ידי גלגול. ומסתברא דאי פקח הוא פורע לו חוב אותו השטר בפני עדים ונוטל את שטרו ומשביעו על מה שפרע לו כדאמרינן (כתובות פ"ח.) יהיב לה כתובה באפי סהדא ומוקים להו לקמאי בהלואה. בתשובה לרבינו האי מאן דמקבל למכתב שטרא בכל לישנא דזכותא ולא ידע ספרא לאחזוקה כראוי כיון דכתב ביה ואחריות שטרא דנן קבילית עלי כחומר כל שטרי דנהיגין בישראל דלא כאסמכתא ודלא כטופסא דשטרי קיים לכל כללי דתחות עניניה אבל תנאין כגון נאמנות בהלואה אי נמי ביטול מודעי במתנה לא מחשבא ביה עד דמיפרשן ושטר מעליא הוא לכל מילי דהוו כגופא דשטר.
